<h1>כל בו הלכ' הפרשת חלה סימן פ"ט</h1>
<h2>דף כז.</h2>
הרוצה להפריש חלה מן העיסה מברך תחלה אקב"ו להפריש תרומה. ונוטל כזית מן העיסה ומפריש ופושטו כעין עוגה ומשליך לאור ואפילו יש שם כהן לפי שחלת חוצה לארץ אסורה למי שטומאה יוצאה מגופו. ולא יאמר אשר קדשנו להפריש חלה לפי שלשון חלה ר"ל עוגה (ואין) [ואינה] שם הפרשה כלל כמו שכתוב חלה תרימו תרומה כלומר חלה אחת מן העוגו' תרימו תרומה. וכן דעת רב אחא ז"ל. ופושטו כעין עוגה אחר שקראו הכתוב חלה. וה"ר יצחק ז"ל כתב שאין להקפיד אם נזכיר חלה או תרומה ואחר כך אם יש שם כהן מפריש אחרת אל הכהן בלא ברכה. וכתב ה"ר אשר ז"ל אחר התרומ' בלי הפסק דבור יטול חלת כהן כדי שתועיל הברכה לשתיהן. ואם כן יזהר כשיפריש יהיה בה מתנה הגונה. והפרשה זו אינה רק שלא תשתכח תורת חלה ואין מברכין עליה שכבר נפטרה העיסה בהפרשה ראשונה. וכתב הרמב"ם ז"ל הואיל וזו וזו מדבריהם מוטב לרבות בנאכלת לפיכך של שריפה אין לה שיעור אלא כל שהוא ושל אכילה אחד מארבעים ושמונה וזו של אכילה מותרת לזבין או לזבות ואין צריך לומר לשאר טמאין. ופי' עוד פ' ט"ו הלכות תרומ' כל האוכל תרומה מברך ברכת אותו מאכל ואחר כך מברך בא"י א"ק בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה. וכן קבלנו וראינו מברכין אפילו בחלת חוצה לארץ שגם אכילת קדשי הגבול כעבודה שנא' עבודת מתנה אתן את כהנתכם.
ומי שהפריש חלת האור מעיסה אחת ואחר כך נתערבה בעיסה אחרת שלא הפרישו ממנה עדיין כיצד יעשה לפטור זאת שלא הופרש ממנה עדיין שאם יפריש מן העיסה נמצא שמפריש מן הפטו' על החיוב כתב הראב"ד שצריך שיגלגל עיסה אחרת כדי שיעור חלה ואח"כ יצרף הכל בסל ויפריש מזאת האחרונה על הכל. והר"י ז"ל כתב שנינו פרק (שני) [ג'] דמסכת חלה הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונותנו לתוך עיסה שהורמה חלתה הרי זה מביא עיסה שניה שיהיה בה שיעור עם אותו שאור ונותנו בצד אותה עיסה ומפריש ממנה שיעור חלה עליה ועל השאור כדי שיטול מן המוקף. אין לו עיסה אחרת מוציא חלה על הכל. וכן דעת הרמב"ם ז"ל. וביאר עוד שאם אין לו עיסה שניה נעשית זאת כולה טבל ומפריש חלה על הכל שהטבל במינו אוסר במשהו מתוך כך נראה כשהשאור של פטור והעיסה של חיוב שמוציא חלה אחת על הכל. והר"ף פירש כמו שאנו רגילין אחר פסח שלוקחי' שאור של גוים ונותנין בעיסה של ישראל שמוציא חלה אחת על הכל מיניה וביה ואין לחוש משום הפטו' על החיוב. ומה שאנו רגילין ללוש עיסה אחרת זו היא (חומרתא) [חומרא יתירתא]. ובי"ט של פסח מפריש חלה בלא ברכה ולא יקרא לה שם עד שתאפה אלא יעשה אותה כעין עוגה ויאפה אותה עם השאר ואחר כך יצרף הכל בסל אחד או בקערה אחת שהסל מצרף הכל לחלה כמו שכתבנו. ואח"כ יברך עליה להפריש תרומה ויצניענה לאחר י"ט שישרפנה אבל לא יקרא לה שם בעודה עיסה לפי שאינו רשאי לשרפה שאין שורפי' קדשים בי"ט וגם אינו רשאי לאפותה אחרי שאינה נאכלת ואם ישהנה בעיסה תבא לידי חמוץ הילכך אין לה תקנה אלא כמו שכתבנו. ובשאר ימים טובים שאפשר לשהותה ואם תחמיץ אין בכך כלום קורא לה שם מיד ומשהה אותה עד אחר יום טוב וישרפנה.
ומי ששכח ולא הפריש חלה בין בחול בין ביום טוב משים הכל בסל אחד או בכלי שיש בו בית קבול שאין כלי שאין בו בית קבול מצרף הפת לחלה בזמן הזה שאין חלה אלא מדבריה' ויבצע אחת מן הככרות ויברך תחלה כמו שהיה מברך בעיסה ואחר כך מפריש וישרפנה ואם היה יום טוב מניחה עד הערב ואחר כך שורפה שאין שורפין קדשים ביום טוב. ואם היה שבת אינו רשאי להפריש אלא נותן עיניו בצד אחד בככר אחד ואוכל מצד אחר מן האחרים. וכתב הרשב"א ז"ל ויש מי שהורה להקל ולהפריש חלת חוצה לארץ אף בשלשה מעי"ט שאין נראה זה כמתקן שאין הפרשתה מעכבת כמו חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש. וה"ר יצחק ז"ל כתב דאמרינן חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש דלא בעי' מוקף וכשהעיסה נילושה יחד אין חוששין רק שישאר אחת מן הלחמים. אבל במצות שלשין כל אחד לבדה צרי' שישאיר מכל אחת מעט. והר"ף ז"ל כתב נראה שצריך להפריש מכל שיור ושיור דאין סברא להועיל צרוף במה שנאכל שאין בעין השתא. וכתב הרשב"א ז"ל ויש מי שהורה לשייר קצת יותר מכדי שיעור החלה שהוא מפריש מפני שצריך להפריש מן המוקף ע"כ.
והמפריש חלת האור מן העיסה ביום טוב משהין אותה בלא שריפה ובלא אפיה לפי שאין אופין אלא לצורך יום טוב והני מילי כשאין בעיר כהן קטן שלא ראה קרי מימיו אבל אם יש שם כהן קטן שלא ראה קרי מימיו או אפילו גדול שטבל לקריו והעריב שמשו יכול לאפותה ולתתה להם ויאכלוה. והרב בעל התרומה כתב שאף כהן שראה קרי ואפילו לא טבל ואם מבטלה ברוב חולין מותר לאכלה הכהן אך הזר אסור לאוכלה על ידי בטול הרוב. וכתב נמי שיש מקומות שמפרישין אחרת חלה שניה ונותנין אותה לכהן ואוכלה אפילו בעל קרי ואף אשתו נדה וצריך ליזהר שלא יתננה בקערה עם מרק רותח פן יאכל זר או גוי אחר כן באותה קערה.
חלה הראשונה או השניה אם נתערבה בחולי' צריכה אחד ומאה במין במינו כדי להתירה לזרים ואם בשאינו מינו כגון חטים בשעורים סגי בששים כך הוא הדין אפילו בשל חוצה לארץ. אבל אם נתערבה ברוב חולין ולא במאה מותרת דוקא לכהן אפילו לא טבל לקריו אבל לזרים לא עכ"ל. הנדה וכיוצא בה מברכת ומפרשת חלה בחוצה לארץ.
